פרק ד' משנה כו'-כז'

קנקן ישן או קנקן חדש?

הפירוש נכתב על ידי עודד ברט, אבא של שלומית

רבי יוסי הוא מאחרוני התנאים, כלומר חי במאה השניה אחרי הספירה (1).

ברור מדבריו שהוא מתכוון ללימוד תורה, שהרי בשיר השירים נאמר (2) "כי טובים דודיך מיין", וכמו שיין משביח עם הזמן, כך גם דברי תורה. "מה יין כל זמן שהוא מתיישן בקנקן סופו להשביח, אף דברי תורה כל זמן שהן מתיישנין בגוף, סופם להשביח".

מדגיש הרב ישראל מאיר לאו שמדבריו אני מצטט (3),כי לא כל זקן משביח עם השנים. נסיון חיים לבדו אינו ערובה מספקת ליישוב הדעת ולצלילות המחשבה.

המשנה בסוף מסכת קינים מדגישה "זקני עם הארץ - ככל שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן", וכוונתו היא שזיקנה ותשישות גוף אינן סיבה לרפיון הרוח. מי שיישר את אורחותיו ושכלל את שכלו בדברי אמת, הרי שגם בהגיעו לזקנה אין הוא מתייאש מרפיון גופו אלא אוכל הוא את פירות הרוח. בזה עסק כל חייו והוא מגיע לשיאו דווקא כשפסקה תסיסתו.

רבי (משנה כז') חולק על הקביעה שלימוד זקנים עדיף וקובע כלל שונה - טעם היין אינו תלוי בגיל הקנקן (זקן), אלא ברכיביו.

"אל תסתכל בקנקן" - זיקנה לבדה איננה תנאי הכרחי. אל תשפוט לפי הכלי החיצוני אומר רבי.

הסתכל במהות. "יש קנקן שהוא מלא חדש", אדם צעיר שהוא מלא וגדוש, דעתו מיושבת עליו והוא בשיא "תסיסתו" ולעומתו אדם מבוגר, "ישן,שאפילו חדש אין בו". נראה מכובד,לבוש יפה,עשיר - אך כלום אין בו. מי מאיתנו לא מכיר? - יושב קרנות, משועבד לצבירת ממון וכבוד. בגידת הגוף מהווה מסגרת עגומה לחייו. קנקן ישן וריקני.

רבי מאיר רימון מצא - תוכו אכל, קליפתו זרק

כאן המקום להזכיר את המשנה של השבוע שעבר. אמרנו שרבי מאיר למד תורה מאלישע בן אבויה גם לאחר שיצא לתרבות רעה. אין ספק שאלישע בן אבויה היה קנקן מלא ישן, יין משובח ביותר. רבי מאיר ידע להתעלם מהאריזה הקלוקלת, ולדלות מאוצרות רוחו של רבו לשעבר גם כשנעשה "אחר".

יודע כל יינן - תסיסת יתר ללא השגחה, הופכת יין משובח ככל שיהיה, לחומץ.

כאן המקום להזכיר ש"רבי" הוא רבי יהודה הנשיא שהיה מגדולי התנאים ומהאחרונים שבהם.

על תולדותיו - ראו בהרחבה, אזכיר רק שעליו נאמר "כשמת רבי עקיבא נולד רבי... ללמדך שאין צדיק נפטר מהעולם עד שנברא צדיק כמותו" (4).

ידע רבי, שמפני גדולתו ופירסומו נקרא רק בשם "רבי" ולא רבי יהודה, שהקנקן אינו מעיד על עיסתו.

כששמואל נשלח לביתו של ישי בית לחם למשוח מלך במקום שאול, הוא רואה את הבן הבכור ורוצה למשוח אותו למלך. נוזף בו הקב"ה: "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו....כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (5).

כל כך הרבה פעמים בחיי היום יום אנחנו הולכים שבי אחרי מראה יפה ומגלים שאין מאחוריו דבר.

לצערנו,מחקרים מראים שהיפים והיפות זוכים/ות תמיד לנקודות פתיחה משופרות ורק לאחר זמן קצר מבינים (6) "שקר החן והבל היופי ,אשה יראת ה' היא תתהלל" כלומר אשה עם יופי פנימי המקרין החוצה, לה שמור היופי האמיתי.

יפי האדם לא נקבע ממבט ראשון כיוון שיופיים של אנשים נובע מהקרנת ישותם הפנימית.

(חישבו כמה נכונה ועד כמה מתאימה להסברנו לעיל היא קביעתו של אוריפידס היווני(7) "אנשים יפים עומדים ביופים גם בסתיו חייהם".חישבו על כך).

מעיר הרב לאו שאבות החסידות הדגישו את הצורך להביט אל נשמתו של כל יהודי, פנימיותו, ולא על מעשיו החיצוניים.

"רבי" אומר לנו - "אל תסתכל בקנקן" - אל תדון את האדם לפי מעשיו, חיצוניותו, בליכלוך שדבק בו, אלא "במה שיש בו" - זכור נא כי בכל יהודי באשר הוא, יש נשמה שהיא חלק אלו-ה מלמעלה ובחלק הזה ,אין הליכלוך דבק. זכרו זאת.

נעמיק - כשם שאסור לנו להתייאש ממי שיצא לדרך לא טובה כך מוטל על כל אחד מאיתנו- אל תתיאש מעצמך. יש בך ניצוץ פנימי שלא דועך, הוא מסתתר בך. הפח בו רוח והשלהבת תעלה מעלה מעלה מאליה.

הגישה לנפש אובדת צריכה להיות מתונה. נזכור- רוח חזקה עשויה לכבות נר, אך מדורת אש העומדת לדעוך,  יש בכוח אותה רוח ללבות עד שתהיה שלהבת נצחית.  "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב".

​