פרק ד' משנה כח' - כט'

רבי אלעזר הקפר היה אומר – אופטימיות או פסימיות?

רבי אלעזר הקפר, אשר דבריו חותמים את פרק ד' בפרקי אבות, היה מאחרוני התנאים

הוא היה חברם של רבי יהודה הנשיא (המשנה הקודמת) [1] ושל רבי ישמעאל בן רבי יוסי (משנה ז).

רבי יהושע בן לוי היה תלמידו [2].

ישנם מספר השערות למקור השם 'קפר':

תנאים רבים נקראו על שם המקצוע ששימש לפרנסתם (כדוגמת רבי יצחק נפחא שהיה נפח, רבן יוחנן הסנדלר וכו'), ועל דרך זו יש האומרים ש'קפר' הוא שיבוש של הכינוי 'כופר' (כדוגמת ר' יוסי בן כופר), שפירושו עושה זפת [3].

לעומת זאת, יש האומרים שהיה יינן ושמו נגזר מיין קפריסין - יין שהוסיפו לו פקעות של צלף (שמו הערבי של הצלף הוא קאפר ומכן כנויי קפריסין) [4]

משניות אלו של רבי אלעזר, נוקבות הן.

אמנם את משנתו הראשונה ניתן לפרש בכיוון חיובי [5] -  הקנאה והתאווה לכבוד ה', שאיפות נעלות אלו מוציאות את האדם מהבלי העולם הזה ומיישרות מבטו לחיים ערכיים ולהסתכלות טובה יותר על החיים - אך בוודאי אין זה פשט הדברים.

לכאורה נדמה כי רבי אלעזר הקפר נוקט במבט קודר על החיים. הכל מסוכן, לכל דבר יש השלכות ועל הכל יבוא האדם למשפט. על האדם להזהר ולהסתגף בעולם הזה.

אך מסקנה זו, סלידה מן העולם הזה, אינה מתיישבת עם דברים אחרים שידוע לנו שאמר:

התורה מצווה על נזיר להביא קרבן חטאת "מאשר חטא על הנפש".

בגמרא (בבלי תענית יא א, נדרים י א) רבי אלעזר הקפר שואל ועונה :

"וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: מה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".

כלומר, רבי אלעזר סובר שיש להנות מהנאות החיים. עד כדי כך שמי שאינו נהנה נקרא חוטא!

"גדול השלום"

אם כן, כיצד מתיישבות שתי גישות סותרות אלו?

אלא, שאין כאן גישות סותרות, כי אם משלימות.

"סור מרע ועשה טוב" - אומר הפסוק/המשורר/דוד המלך בתהלים - "בקש שלום ורדפהו"

עלינו להתבונן במשניותיו של רבי אלעזר הקפר בבחינת 'סור מרע' - כהדרכה מפוכחת העוזרת להמנע מסכנות החיים. אך הוא עצמו (גם) עסק ב'ועשה טוב' ואף רדף אחרי מידת השלום.

כאשר רבי אלעזר אומר במשנתו "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", הוא מורה לנו לברוח מן המחלוקת והתחרות. מידות אלו מהרסות כל חלקה טובה, גם כזו שנרכשה בעמל רב.

אך את צידו השני של המטבע, הערך הרב שרכש למידת השלום, מורה לנו המקור הבא [6]:

"ר' אליעזר הקפר אומר:

גדול שלום, שאין חותם כל התפלה אלא שלום, ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום.

גדול שלום שנתן לענוים, שנאמר: "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רֺב שלום" (תהילים ל"ז, יא).

גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל. אנו אומרים "עושה שלום ובורא את הכל" ".

עד כדי כך שאפילו כנגד עבירה חמורה כעבודה זרה, כאשר זה מגיע למידת השלום, אמר:

"גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה, ועושין חבורה אחת, אין מדת הדין פוגעת בהם.

שנאמר: 'חבוּר עצבּים אפרים הַנח לו' (הושע ד', יז) [7].

"ועל כרחך את חי" – האמנם?

משנתו השניה של רבי אלעזר הקפר מדגישה לנו שסוף כל אדם לעמוד לדין בפני הקב"ה.

אך דווקא המילים החותמות את המשנה מעלות קושי לגבי חוקיות המשפט.

"על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי" – יאמר האדם "לא בחרתי לבוא לעולם. זה נעשה בעל כרחי ועל כן כיצד ניתן לחייב אותי על מעשיי?"

משנה זו מתקשרת עם משנה במסכת נזיקין – בבא בתרא, פרק א':

"המקיף (בגדר) את (שדה) חבירו משלוש רוחותיו.. אין מחייבין אותו.

ר' יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית – מגלגלין עליו את הכל".

לאדם שדה מרובעת וחבירו הקיף לו את השדה עם גדר בשלוש מפאותיה. האם האדם צריך להשתתף בהוצאות הגדר? המשנה אומרת שלא ניתן לחייבו, שכן הוא יכול לטעון "כלל לא רציתי את הגדרות הללו".

גידור הרביעית הוא גילוי דעת של הניקף שבעצם הוא מרוצה ש"כפו" עליו את שלוש הגדרות הראשונות, ולכן הוא מתחייב להשתתף בהוצאות של התקנת כל הגדרות.

שלושת הגדרות הראשונות הן שלושת ה'על כרחך' הראשונות במשנתנו.

אך, בדומה לגדר הרביעית, במשנה יש 'על כרחך' רביעי - "ועל כרחך אתה מת".

רוב בני האדם אינם רוצים למות, ועושים מאמץ להאריך את חייהם. בכך אנו מגלים שנוח לנו משלושת הגדרות הראשונות - נוח לנו שנוצרנו, נולדנו וזכינו לחיות עלי אדמות.

לכן אנו מחוייבים בדין וחשבון על חיים אלה.

על כן חותמת משנתנו - "ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

שלושת הגדרות הראשונות של החיים יונקות את משמעותן מהגדר הרביעית - המשמעות שנתת לחייך [8].

הרבי מליובאוויטש [9] מסביר שהנשמה אינה רוצה לרדת לעולם, ואכן 

"עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי"

אך לאחר שהאדם מגיע לעולם ומבין שזהו רצונו של ה' יתברך,

והרי הקב"ה הוא טוב ודרך הטוב להיטיב, על כרחך שזה ירידה לצורך עלייה.

מסיבה זו סובר רבי אלעזר שהמצער עצמו מהיין נקרא חוטא, שכיוון שרצון הבורא הוא שיהיה בזה העולם, אין לו להתנתק מן העולם.

"זה בית מדרשו שהלרבי אליעזר הקפר"

במעלה נחל הג'ילבון ברמת הגולן, בכפר דבורה (יישוב יהודי מתקופת התלמוד), התגלה לפני כ-45 שנה ממצא ארכיאולוגי יחיד במינו בארץ - משקוף המעוטר בשני עופות דורסים האוחזים בפיהם נחשים היוצרים מעין זר, וחרותה בו הכתובת: "זה בית מדרשו שהלרבי (=של רבי) אליעזר הקפר" [10]. 

[11]

בשום חפירה ארכיאולוגית אחרת בארץ לא נמצא כתוב במפורש שמו של תנא ידוע [12],

וכן עדות למוסד בית המדרש בתקופת המשנה מוזכר כאן לראשונה.

בנוסף, בטרם גילוי כתובת זו, מעמד החיים היהודיים דאז בגולן כלל לא היה ברור מן המקורות.

מה שעוד יותר מדהים, שדווקא רבי אלעזר הקפר הוא שאמר את הדברים הבאים:

"אל תהא כמשקוף העליון שאין יד אדם יכולה ליגע בו,

(כלומר, אל תתבצר במגדל שן, מורם מעם ללא מגע עם אנשים אחרים)

ולא כאסקופה העליון שמבלעת פרצופות,

(דהיינו, משקוף בגובה הראש שהפנים מתנגשות בו. והנמשל - אדם נכבד שאינו מתבצר במגדל השן, אך במגעו עם הבריות הוא שמשתמש בסמכותו בכוחניות ופוגע בזולת).

ולא כאסקופה האמצעית שמנגפת הרגליים,

(אמנם בליטה זו במפתן הבית מונעת כניסה של לכלוך, אך היא מהווה מכשול לנכנסים. והנמשל הוא אדם המשים עצמו צנוע ועניו, אך אוי לו למי שייפגע בו ואפילו בשוגג).

אלא הֱוֵי כאסקופה תחתונה שהכל דשין בה;

וסוף הבית כולו נסתר – והיא עומדת במקומה" [13].

אפילו שככלות הימים הבית ייחרב, אבן זו תשאר במקומה ולא תעקר.

כלומר, רק הצנוע האמיתי, אשר נוהג בענוה ומשים עצמו כאסקופה נדרסת לרבים, הוא אשר ייחשב בעיני ה' ויזכה לתהילת עולם וחיי עולם הבא.

אין זה סמלי שדווקא משקופו של רבי אליעזר הקפר - אותו התנא שלפני כ 1800 שנה מורה לנו לברוח מן המחלוקת והתחרות, הקנאה התאוה והכבוד, ולהיות כאסקופה הנדרסת - היא אשר עודנה עומדת במקומה!

​